חווית צחוק

מהי סדנת חווית צחוק?


סדנת צחוק היא הפעלה קלה ויעילה הכוללת תנועה, מתיחות , נשימות ,  תרגילי צחוק, ריקוד ושירה.

הסדנא יוצרת דינמיקה קבוצתית בין המשתתפים, ואווירה כיפית נוחה ושמחה.


נתגלגל לצחוק ללא סיבה שמאפשרת לנו לצחוק בצורה אינטנסיבית, מדבקת ומשחררת. התרגילים מחזירים אותנו לילדות, לצחוק הבריא והמשחרר מכל הלב שמדביק את המשתתפים בקבוצה לצחוק עד דמעות, לאווירה כיפית, קירוב לבבות, והכל ברוח יהודית!

 

למי מיועדת הסדנה?


לכולם! למסיבות גיבוש של חברים, לקהילות, למקומות עבודה, למסיבות רווקות, למשפחות, לימי הולדת, לחגיגות בת-מצווה, לבתי אבות, לאסיפות צוות, ועוד... ההפעלה מתאימה לכל ציבור ולכל גיל!

 

יתרונות הצחוק:


 הצחוק מחלחל בחיוך אל כל תא בגופנו ומפעיל את כוחו כקסם: מאזן במקום של חוסר איזון, מחזק במקום חלש, ומאיץ תהליכים, כמין עוזר נפלא של הטבע. בזמן הצחוק משתחררים במוחנו אנדורפינים האחראים על שיכוך כאבים וגורמים לתחושה נפלאה של אושר ושמחה. מחקרים רפואים מגלים לנו שהצחוק מפחית מתח, לחץ והורמוני "סטרס" באופן משמעותי. ידוע שבעקבות הצחוק תפקודים רבים בגוף משתפרים, ומערכת החיסונית מתחזקת, ואנו חווים תחושה של ריחוף!


מכיוון שהצחוק בהפעלה שלנו הוא ללא הומור ובדיחות, אלא יזום מתוך ההבנה שהוא מועיל לבריאות שלנו, אנו מעמידים פנים עד שמצליחים, וזוכרים את מה שרבי נחמן לימד אותנו: "שע"י תנועות הגוף באה התלהבות הלב," ובכן אנו רוקדים, שרים, נושמים, ונהנים עם המון צחוק ושמחה כמובן!


דקה של צחוק נחשבת שווה לשלוש עד עשר דקות בחדר כושר ובשעה של צחוק אמיתי מהבטן ניתן לשרוף 500 קלוריות!


אז מה אנחנו בעצם עושים בהפעלה שנמשכת כשעה?


מסבירים את יתרונות הצחוק.
מספרים על שיטת יוגה צחוק שנוסדה ע"י ד"ר קטריה.
מדגימים תרגילים ומבצעים אותם יחד עם הרבה צחוק.
מגיעים לשיא של צחוק בתרגיל הרפיית צחוק.
מקשרים את ענין הצחוק לזמן או לאירוע בו מתקיימת ההפעלה- כגון ראש חודש, חג, או הסיבה למסיבה.
מקורות מחז"ל ומרבי נחמן לענינים הקשורים לצחוק ולשמחה...
ולבסוף משחקים משחקי סיום.

 

 

 


 

 

 

בס"ד

כתבה מעיתון

אדר תשס"ז-2007 מרץ

צוחק מי שצוחק!

מאת: צביה שינדלר


פעם, וליתר דיוק לפני כשתים עשרה שנה, היה רופא. בארץ הודו. שמו היה ד"ר מאדן קטאריה, כמו כל רופא המכבד את עצמו, ערך ד"ר קטאריה מחקר, הנושא שבחר קטאריה היה: "השפעת הצחוק על הגוף והמוח האנושי",

התוצאות היו, גם אם לא מפתיעות, חד משמעיות: לצחוק כוח רפוי, הן לגוף והן לנפש. הצחוק, הנחשב לפעילות אירובית לכל דבר, גורם לריאות להתרוקן לגמרי מאוויר, ולחדש את מלאי החמצן. הוא מפעיל את הלב, מגמיש את כלי הדם, משפר את סיבולת הלב-ריאה, מעסה את הלב ואיברים פנימיים נוספים, מוריד את לחץ הדם, ומוריד את רמת הלחץ והחרדה בגוף. זאת ועוד: הצחוק מעלה את רמת הרכיבים המועילים במערכת החיסון, ומשפר את ההתמודדות עם חיידקים וגידולים למיניהם. הוא מוריד את רמת ההורמונים הקשורים למצבי סטרס, ואחרון, ודווקא מהמפורסמים יותר: הצחוק גורם להפרשה של אנדרופינים -– חומרים כימיים המיוצרים אותם מייצר המוח באופן טבעי, המביאים להפחתת כאב, מצב רוח עליז, תחושה טובה (עד כדי אופוריה!), הפחתת התיאבון (וזאת, בנוסף לעובדה ששעת צחוק שורפת כחמש מאות קלוריות!), והפחתת מתח וחרדה.
בהיותו אדם יוזמתי ופתוח לחידושים, החליט קטאריה להרחיק לכת, וליישם את מסקנות המחקר על עצמו ועל כל מי שיצטרף אליו: מצויד בכל המידע החדש, הוא יצא לשעה של צחוק (בשבע בבוקר!) בפארק העירוני, שם פגש בארבעה משועממים אקראיים, הם העבירו את השעה בסבב של סיפור בדיחות, כולם צחקו בקול ושמחו מאוד, ובשעה שמונה יצאו ליומם העמוס עם חיוך על שפתיים ובטן כואבת מעט.

הצחוק הוא, כידוע, מידבק, וכעבור ימים ספורים מנתה הקבוצה של קטאריה, שנפגשה מדי בוקר, למעלה מחמישים צוחקים.

מה שקרה בשלב הבא שנוי במחלוקת: יש הטוענים, שמלאי הבדיחות פשוט אזל. ויש הגורסים, כי כמה אנשים שעברו ליד קבוצת המתבדחים ושמעו קטעי בדיחות, נפגעו באופן אישי (כנראה לא רק אצלנו מספרים על הונגרים, מרוקאים, כורדים וכל השאר), התלוננו, והביאו לקיצה של עונת הצחוק. מכל מקום, בני החבורה אמרו שלום יפה זה לזה והתכוננו להפרד, אבל ברגע האחרון נזכר קטאריה בפרק מתוך מחקרו, העוסק בצחוק שאינו ספונטאני, אינו פורץ כתוצאה ממאורע משמח או משטות זו או אחרת, אלא מהחלטה ברורה של האדם לצחוק. צחוק כזה, גילה הדוקטור, יעיל לא פחות מאשר הצחוק היומיומי הטבעי, וניחן באותן סגולות רפוי! קטאריה קרא לחבריו ולשאר הספיחים להמשיך ולהפגש, ולצחוק, מעתה, לא מהבדיחות, וגם לא משום סיבה מוצדקת. הגוף, כך טען, לא יחוש בהבדל.

כאן הצטרפה לתמונה מדהורי, אשתו של קטאריה, מדריכת יוגה במקצועה. ביחד בנו שניהם שיטה חדשה לרפוי הגוף והנפש: יוגה צחוק. למרות השם המפוצץ והמרתיע מעט, מדובר במשהו פרוזאי לחלוטין: נשימות, וצחוק, צחוק, צחוק. כאשר הדבר מתבצע בקבוצה, מנוצל גם אפקט ה"הדבקה", והדרך אל הצחוק הספונטאני מתקצרת. ואפילו אם לא, לא הפסדנו כלום, שהרי כל דקה של צחוק, כבר אמרנו, היא רווח נקי.

קבוצתו של קטאריה היתה הראשונה. חיש מהר הדביק הצחוק את הגלובוס כולו, וגם אצלנו, ואפילו אצל ציבור אנ"ש, פועלות כיום קבוצות צחוק, בהן נפגשים האנשים פשוט כדי לצחוק.

מצחיק?

"ההרגשה בתחילת המפגש היא תמיד מעט מאולצת ומסורבלת", מודה יהודית קוטלר מירושלים, מנחת סדנאות צחוק מזה שנתיים. "אבל אני לא נבהלת, ומאוד מבקשת מהמשתתפות לכבד את עצמן ואת רגשותיהן, ולא לבצע פעולות שגורמות להן לאי-נוחות מכל סוג שהוא.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה בה השתתפתי אני בסדנת צחוק. זה היה בערב נשים של המתנ"ס השכונתי בנושא בריאות האישה, בו התקיימו שלוש סדנאות: הליכה, ויטמינים, וצחוק. בחרתי בצחוק, סתם כך, מתוך סקרנות. היינו שם כחמישים נשים מכל הסוגים: חרדיות וחילוניות, שמנות ורזות, עקרות בית ואקדמאיות. צעירות וסבתות. חלקן התחילו עם פרצוף מרוחק וחשדן, ובסיומו של הערב התגלגלנו, כולנו ביחד, מצחוק. עצרתי עם עצמי לרגע ואמרתי: 'היי, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים!' גם עד אז עבדתי על קשרים של גוף-רוח נפש: באפילציה, ברפלקסולוגיה  ובמסאז', והנה מצאתי את הדרך לעבוד לא רק אחד על אחד, אלא להגיע לקבוצה שלמה, לאחדות וקרוב לבבות. עבור אחת כמוני, שאוהבת אנשים וקשר עם אנשים, שאוהבת את בורא עולם ומחפשת דרכים להביא שמחה לברואיו, זו היתה ממש מציאה.

"מאז אני מעבירה את הסדנאות הללו, בעברית ובאנגלית: לילדות (גם במסיבות בת מצווה!) ולנשים, לקשישות, לרופאות ולבריאות ולחולות, לישראליות ולחוצניקיות, וכולן, כולן, צוחקות!"

אז ממה, בעצם, צוחקים? מה עושים שם, בסדנאות הללו?

"אני פותחת בהסבר קצר על ד"ר קטאריה ועל ההשפעות הפיזיולוגיות של הצחוק, פשוט כדי שיבינו על מה מדובר", מסבירה יהודית קוטלר. "מאוד חשוב לי להכניס לסדנאות את רוח היהדות, ולכן אני מקדימה לפעילויות גם מובאות מהמקורות שלנו על חשיבותה של השמחה (מספר השמחה, מנוחת הנפש, חלומות ופתרונם -– ספרים שאני מניחה בלילה מתחת לכרית, אולי זה יכנס בשינה...), על השמחה כסגולה לפרנסה טובה, לזיכרון טוב ולאריכות ימים, ועל העיקרון של 'האדם נפעל כפי פעולותיו' ו'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'. בסדנאות של בת מצווה אני מרחיבה בנושאים הקשורים למעמד, וגם בסדנאות של ראש חודש (כל ראש חודש, בביתי, ללא תשלום!) אני מכניסה מענייני דיומא. לפני פסח צחקנו את 'צחוק ניקוי החלונות': כל אחת לקחה 'סמרטוט' דמיוני, וניקתה את החלונות (בבית שלי!) בצחוקים עד לשמיים. המסר של לנקות לפסח מתוך שמחה ולא מתוך לחץ ומרמור נקלט. ל'צחוק המילקשייק' של כל השנה עשינו הסבה ל'ארבע כוסות של צחוק', ולא שכחנו גם כוס חמישית של גאולה, אותה המטרנו על כולן. בראש חודש אייר הזכרנו את "אני ה' רופאך", ואת הצחוק היפה לבריאות.

לא תמיד אני מתכננת את ההקשרים מראש. הרי בסך הכל, כולנו חיים את העניינים האלה, וכך הם מוצאים את דרכם, באופן ספונטאני ובהשראה המשחררת של הצחוק, אל תוך הפעילויות.

השלב הבא הוא תרגילי נשימה. המשתתפות מתבקשות לנשום נשימות עמוקות "לשאוף כאילו שאנחנו מריחות המון פרחים, ולנשוף כדי לכבות את כל הנרות", מבקשת יהודית. ואז, מתוודעות המשתתפות (החדשות, כל השאר כבר מכירות ומתחברות) ל"המנון" של הסדנא, שיצוץ מדי פעם, בין פעילות אחת למשנה. זה הולך ככה:

"הוו, הוו, הא הא הא!

הוו, הוו, הא הא הא!

הוו, הוו, הא הא הא!

יש!!!"

השירה מלווה במחיאות כפיים קצביות, בטפיחות על הירכיים והכתפיים, ובסיומו מרימות המשתתפות את ידיהן למעלה עם ה"יש!!!" הזה, שמתחיל מאולץ ומסתיים, כעבור כשעה ומחצה, בהתלהבות שלא היתה מביישת את בנות כיתה ה' בקייטנת הקיץ של בית הספר.

העסק מתחיל להתעורר. יהודית מבקשת מהמשתתפות לחמם את מנוע הצחוק, הממוקם המרכז הבטן. הן מסובבות אותו (דמיוני, אלא מה?) לאט –- וצוחקות צחוק קטן. יותר מהר, ויותר מהר, עד שהצחוק נהיה לצחוק מתגלגל, אמנם עדיין מאולץ מאוד, אבל מספיק כדי להתחיל באינטראקציות המצחיקות. המשתתפות נקראות לדמיין שהן עוטות גלימה של פעמוני צחוק, וכל תנועה שלהן גורמת לפרצי צחוק. הן מתבקשות להסתובב בחדר, לפגוש זו את זו בלחיצת יד, ו...לצחוק! הן מרימות "משקולות" דמיוניות של צחוק, קומצות את כפות ידיהן לאגרופים, משחררות בהדרגה, ובשחרור כל אצבע משחררות צחוק קצת יותר גדול מקודמו.

האווירה משתחררת, ויהודית מספרת כמה מהסיפורים האישיים שלה על הצחוק: יש את "צחוק הפנצ'ר", שנולד בבוקר אחד, בו נהגה יהודית בדרכה לסדנא בקצה השני של העיר. באמצע כביש רמות החל הרכב לקרטע, אחד הגלגלים התפוצץ, ויהודית מצאה את עצמה מאחרת מאוד ותקועה עוד יותר. "אני עושה הרבה דברים", צוחקת יהודית, "אבל פנצ'רים אני לא מחליפה". אז מה עושים? לא נותר לה אלא... לצחוק! "חברה, שעברה שם עם הרכב שלה, היתה בטוחה שאני קוקו לגמרי, אבל לעזור לי היא לא יכלה. זה היה צחוק הפנצ'ר", מתגלגלת יהודית, "והוא שחרר אותי, גרם לי לחשוב קצת יותר ביצירתיות, ולהזכר שהים הוא היום האחרון לביקור הקצר של הבן שלי בארץ. בסופו של דבר הצלחתי להשיג אותו, הגלגל הוחלף, ואני אחרתי לסדנא, אבל פחות ממה שהייתי מאחרת אם הייתי מתעצבנת ונלחצת". ישנו הצחוק של הפלאפון שאבד בדיוק שניה לפני שהגיעו כתבים וצלמים לביתה של יהודית, כדי להכין כתבה על הצחוקים שלה, (הפלאפון, אגב, נמצא מאוחר יותר בתוך המקרר, שם זנחה אותו כשהוציאה קערת תפוזים לאורחים), והצחוק הטרי מהיום בבוקר, שניה לפני שיצאה לסדנא, כשפתחה את אותו המקרר וגילתה שהיא עצמה, וגם המטבח כולו, מרוססים ברסק עגבניות. "מה יכולתי לעשות? הרי אני 'יהודית' שצוחקת,ולא כדאי לי להתעצבן על שטות כזו! אז התחלתי לצחוק את 'צחוק רסק העגבניות', זה היה פשוט נורא מצחיק! הבת שלי שמעה אותי, באה לעזור, וככה, בין פרצי הצחוק, הצלחנו להשתלט, מהר מאוד, על הדראמה.

"זה מתחיל באופן חיצוני", מודה יהודית, "אבל זה כל העניין: הצחוק פועל את הפעולה הפיזיולוגית שלו, האנדרופינים משתחררים והלחץ מתפוגג, ואז כבר אפשר לקחת את הדברים בפרופורציות המתאימות, ולחפש פתרונות יצירתיים.

מעבר לתעסוקה, זה גם כלי בחיים, והוא נכנס, לאט לאט, למודעות: אני נוהגת לשחות כל בוקר, ולפני כמה ימים, כשנגשתי למקלחת אחרי השחיה, גליתי שכל שש המקלחות תפוסות. היינו יותר משש נשים, ובחוץ היה מאוד קר, אז בקשתי מאלו שהיו בפנים להזדרז. 'אני החלטתי לעשות אמבטיה', צייצה אחת מהן, 'את יכולה בינתיים לצחוק!' כמעט התחלתי לרתוח, ואז אמרתי: בעצם, זה רעיון טוב. מה עוד אני יכולה לעשות בינתיים? נו, אז עמדתי בחוץ וצחקתי וצחקתי, את צחוק הקור! היה קר, ממש קרררררר, ואפילו הצחוק לא  הצליח לחמם אותי, אבל צחקתי במקום לכעוס. איך אפשר לכעוס כשצוחקים?"

בשפה המקצועית מכונה התכסיס הזה "התניה חיובית": הצחוק המלאכותי מביא לרגשות חיוביים ולהקלה, ומאפשר לנו להתייחס לסיטואציה המלחיצה באופן חיובי יותר.

בינתיים, בסדנא, לקול מצהלות הצחוק של המשתתפות ושירת "מצוה גדולה להיות בשמחה", ממשיכים בתרגילים: יהודית מבקשת מכל אחת לספר סיפור כשהלשון שלה מקופלת פנימה. "אתן יכולות להגיד מה שאתן רוצות", מרגיעה יהודית, "ממילא אף אחד לא יבין מה אתן אומרות..." הנשים מנסות לספר, ואחרי חצי משפט מתגלגלות מצחוק. משהו על גפילטע פיש ומשהו על מטבוחה, ומכל המישמש הזה אי אפשר להבין הרבה. אין ספק, זה נשמע מאוד מטופש, אבל כולן כבר צוחקות יותר בקלות. כולן? כמעט כולן. נעמי, לא יותר מדי עדינה, לא הכי רצינית בעולם, ועם החליפה לא הכי מחויטת, פונה לעבר היציאה: "די, נמאס לי מבית המשוגעים הזה", היא מפטירה. אחת מהמשתתפות מפצירה בה להשאר, וזה עובד לעוד חמש דקות, בסיומן היא מצליחה להתחמק החוצה.

יהודית שמעה: "אומרים שהכי קשה עם קבוצות של מורים ושל פסיכולוגים. אני לא ראיתי משהו שיטתי. למי שלא מצליחה, אני שולחת הרבה אהבה, עם תקווה ליותר מעורבות בפעם הבאה".

מלכה, דווקא יותר רצינית ונוקשה, נשארת. "מה נראה לך?", היא מודה לאחר מכן, בלי להתבייש, "שאני לא מרגישה מטופשת? בהחלט כן, ואפילו מאוד מטופשת. זה ממש לא הסגנון של הלחם והחמאה שלי. אבל מהנסיון שלי, דווקא לנו, הטיפוסים הרציניים, השכלתניים והמצפוניים, שסוחבים את כל העולם כולו על הכתפיים הרחבות שלהם, חשוב ללמוד איך להסיר מסכות ולגלות את הרגש החבוי. זה נעשה כאן כאילו באופן שטחי, אבל מתחת לפני השטח מתרחשים כאן תהליכים של תראפיה, לא פחות", היא משוכנעת.

וכשהרגש החבוי מתחיל להתגלות, אי אפשר לדעת איפה זה יגמר. "למדתי להביא לכל סדנא שני דברים חשובים", מספרת יהודית קוטלר: "חבילת טישו, ומים. הצחוק קשור אצלנו, כמובן מאליו, לשמחה. אולם כשהחסימות משתחררות, יוצאים לאור גם רגשות לא צפויים. העברתי פעם סדנא לנשים חולות סרטן. במהלך הסדנא, כשברקע מהדהדים קולות הצחוק המתגלגל, החלה פתאום אחת הנשים לבכות. בכי מעומק הלב, ללא שליטה, כמו, להבדיל,  הצחוק של כל האחרות. לא התערבתי, נתתי לה להיות עם עצמה. אחרי כמה ימים ספרה לי זו שארגנה את הסדנא, שאותה אישה נתקעה בשלב ההדחקה של המחלה, ולא הצליחה לעבד אותו ולהמשיך הלאה. בעלי המקצוע ניסו הכל ללא הצלחה, ובלית ברירה נתנו לזמן לעשות את שלו. תוך כדי הצחוק של הסדנא, צפו הרגשות שהיו מודחקים בתת-מודע, והיא עכלה, פתאום, את עובדת היותה חולה במחלה קשה. הבכי שפרץ ממנה בסדנת הצחוק, היה תחילתו של תהליך העיכול וההשלמה, אליו לא הצליחה להגיע בעזרת כל האמצעים האחרים". אגב, יכולתו של הצחוק לשחרר רגשות שליליים מודחקים, כמו עצב, פחד וכעס, מוכרת בתחום רפואת הנפש, וזיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה, הגדיר את הצחוק כ"מתנה נדירה ויקרת ערך, והגבוה מבין מנגנוני ההגנה".

"מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ובנפש ובממון, על כן, על פי רוב, אין יכולים לשמח עצמו כי אם על ידי דברי שטות, לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לידי שמחה", כותב רבי נחמן מברסלב. את הדברים הללו מקדימה יהודית ל"צחוק גן החיות", בו היא לוקחת את קהל המצטחקות לטיול דמיוני בגן החיות, אותו הן פותחות דווקא בלול התרנגולות. הנשים מחקות את הקוקוריקו עם כל הלב, מתרוצצות ומנקרות, וממשיכות משם אל כלוב הקופים, שם הן "מקלפות בננות", "פולות כינים" זו מזו ורודפות זו אחר זו, בדיוק כמו הקופים. אלה שעדיין מצליחות לעמוד על שתיים, ממשיכות לכלוב האריה, שם הן מחקות את השאגה, המסוגלת לישועות גדולות בתחום של שחרור רגשות שליליים כמו כעס או תסכול.

ההשתטות מגיעה לשיאה. האמנם? יהודית פורשת מחצלות צבעוניות על הרצפה, הנשים עוברות מישיבה מסודרת על הכסאות למשהו בלתי אמצעי על הרצפה. הן שרות שירים כשכל המילים נהגות באותה אות (כל פעם אות אחרת), חוזרות שוב על ההמנון בכל ההתלהבות, ומשחקות ב"משחק ההטמרה": יהודית, הראשונה בתור, "מעבירה" חפץ דמיוני ליושבת לצידה. זו יוצרת מן ה"חפץ" הזה מה שלבה חפץ, ומעבירה אותו הלאה, והכל ללא מילים, אבל עם הרבה צחוקים. כך הופך גוש הג'ל חסר הצורה לסבון, לתרופה מרה, לכדור משחק, לחוט ומחט, לביצה הנשברת על ראשה של הבאה בתור, ואז הופכת לחביתה, ואז לעוגה, ואז לבועות סבון ולסיגריה, לבצק ולכובע, ולבננה ולפרח ריחני, לכינה הנמחצת בין שני האגודלים.... זהו, כולן כבר שפוכות מרוב צחוק.

כמה זה "כולן"?

יהודית מדברת על מינימום של עשר נשים, כדי להגיע לתחילתה של אינטראקציה בין-אישית. "פעם, באחת הסדנאות של ראש חודש, הגיעו שלושים ושבע נשים. שלושים ושבע, בסלון שלי! אז מה? אז צחקנו את 'צחוק הסרדינים', והיה ממש נחמד!"

בכל קבוצה פוגשים גם את ההיא שקשה לה בחיים, והחיבור או הניתוק שלה מהדינאמיקה של הסדנא הם כמעט גורליים. "כשאני מזהה, במהלך הסדנא, את זו שצריכה קצת יותר תשומת לב אישית מאשר האחרות, אני מנסה לתת לה את המנה שהיא זקוקה לה. הטיפונת הנוספת הזו עשויה להביא אותה למקום הרבה יותר גבוה", מוסיפה יהודית.

זהו, המשתתפות, שהגיעו למצב של תשישות, נשכבות על הרצפה לתרגול מדיטציית הצחוק. יהודית מכבה את האורות, הן עוצמות עיניים, ונושמות נשימות עמוקות. ואז הן שולחות חיוכים, צחקוקים וצחוקים של ממש לאותם איברים בגוף הזקוקים לאיזה יחס מיוחד. לא, זה לא צחוק, האנדרופינים המשתחררים בעקבות הצחוק אכן עובדים כמשככי כאבים יעילים. "אני זורמת עם הקבוצה", אומרת יהודית, "ובחמש עד עשר הדקות של המדיטציה, קולות הרקע יכולים לנוע בין גיחוכים חרישיים לבין צחוקים מתפקעים, עד לדמעות ממש".

הן שואגות שוב את ההמנון, לסיום, ונפרדות ב"להתראות בפעם הבאה". למשקיף מן הצד נראית אווירת האופוריה שהן שרויות בה מעט תלושה מן המציאות, אבל להן זה לא מפריע. הדרך הביתה, יודעת יהודית מנסיונה, נראית כבר אחרת. "בפעם הראשונה בה חזרתי הביתה מסדנת צחוק, פשוט לא יכולתי לנהוג. האנדרופינים ממש השתוללו", היא צוחקת. אין לה ספק, הצוחקות שלה לוקחות איתן לדרך, ולא רק לדרך הביתה אלא גם לדרך החיים, משהו חשוב וגדול: "בטח שלא הכל מצחיק בחיים. מה פתאום? אבל אם אפשר להכניס, בין הכאב לדמעות, מה שיותר שמחה וצחוק, אז מה שמתקבל הוא רווח נקי". 


צוחקים על הסרטן.

סדנאות הצחוק, שנולדו, כאמור, מתוך מחקרו הרפואי של ד"ר קטאריה, סוגרות מעגל: אנשי המקצוע החליטו לאמץ את הצחוק, על סגולותיו הרפואיות, ולהשתמש בו בטיפול בחולים. על הליצנים הרפואיים כבר שמענו, וגם פגשנו בהם במחלקות השונות של בתי החולים. מעכשיו, נוכל לפגוש בתוך כותלי המרכזים הרפואיים גם את סדנאות הצחוק.

המחלקה האונקולוגית של בית החולים "לניאדו" בנתניה מקיימת עבור מטופליה, בחסות חברת התרופות "רוש", סדנאות לריפוי באומנות, בתנועה, וגם בצחוק. לד"ר יעל מריק, מנהלת המחלקה, אין ספק באשר לפעולתן המבורכת של הסדנאות: "אחת המטרות שלנו בטיפול בחולי הסרטן, היא לדאוג לאיכות החיים שלהם, למלא את המצברים שלהם במשאבים רגשיים ונפשיים שיעמדו להם בתקופה הקשה של המחלה והטיפולים הכימותראפיים הקשים, הכרוכים, בחלק מן המקרים, באשפוז ממושך. החולים שהשתתפו בסדנאות נראים שונים לגמרי: הטיפול בסדנאות מביא לצחוק ולהרגשה טובה, להסתכלות חיובית. הם משוחררים, קלילים, אופטימיים ומלאי שמחת חיים, גם בתקופה הקשה של הטיפולים. "האווירה המשוחררת והפתוחה ממגרת את כל המתחים, הפחדים והכאבים", מוסיפה המפקחת ההמטו-אונקולוגית והאחות האחראית במחלקה, זיוה חנוכה-יצחקי. "בלי להגזים, זה טוב יותר מכל התרופות. בסדנאות משתתפים, לצד המטופלים, גם אנשי צוות שהיו בדיוק בסביבה, והבדיחות שהתחילו בסדנא ממשיכות לאורך המסדרונות. לחולים אונקולוגיים קשה לצחוק, וגם כשפתאום 'בורח' להם צחוק קטן, הם מיד נזכרים שהם חולים ובעצם אין להם שום סיבה לצחוק. בסדנא הם מגלים שלצחוק ישנה ממש השפעה רפואית מוכחת, ודווקא להם יש את הסיבה הכי טובה להתאמץ ולצחוק כמה שיותר! עם הזמן, הצחוק, שהתחיל באופן מאולץ, מאומץ בתור דפוס התנהגות חדש.".

באמתחתה של יהודית קוטלר יש סיפורים אמיתיים גם בתחום הזה: "באחת הסדנאות שהעברתי לנשים חולות סרטן, השתתפה אישה שהיתה במצב לא קל, וסבלה כאבים חזקים. היא התחילה את הסדנא כצופה מן הצד, מקופלת בתוך הכאבים שלה, על כורסא, באיזה שהוא שלב היא הצטרפה למעגל הכסאות בו ישבו חברותיה, ואחרי עוד כמה זמן היא פשוט נעמדה, ובצעה את הצחוקים יחד עם כולן, בקומה זקופה! כשהגענו לסיומה של הסדנא, היא עמדה לידי ואמרה: "יהודית, כבר לא כואב לי! בנות, אתן שומעות?! לא כואב לי!" באלבום שלי שמורה התמונה שלי איתה במעמד הזה, עומדות חבוקות, ולשתינו חיוך גדול על הפנים. והחיוך שלה היה, אולי, עוד יותר גדול משלי".

 

 

 

 

 

 


 

 

להזמנת סדנאות צחוק עם יהודית קוטלר:

02-586-1554      052-286-3317

 

אימייל - info@yehuditkotler.com

 




מתנ"ס